עוגת פרג
לפני כמה ימים חזרתי ממקום שגרם לי להרגיש מאוד עצובה. הרבה זמן לא הרגשתי ככה. ובכנות, לא זכרתי מה עושים עם עצב. הסתובבתי חסרת שקט, ובנוסף גם רעבה, אז נכנסתי לבית קפה לקנות לי ארוחה בריאה. התלבטתי בין כריך לבין סלט קינואה ויצאתי עם פרוסת עוגה.
לא סתם עוגה, עוגת פרג. ואני בכלל לא אוהבת פרג.
אני לא יודעת למה זה קרה, חשבתי לעצמי, הרי זה לא מה שתכננתי לקנות. וחוץ מזה מה לי ולעוגת פרג עכשיו? עדיף שאני אוותר עליה ואוכל משהו מזין. טוב, אולי רק ביס לטעימה אולי בכל זאת אני אוהבת פרג..? אחרי שני ביסים נפלה ההבנה, לא, אני עדיין לא אוהבת פרג. אין טעם שאמשיך לאכול. זה לא כזה טעים לי וזה סתם מיותר. צודקת, עניתי לעצמי, אני מפסיקה לאכול. ממש מיותר. עוד ביס, לא, זה באמת לא טעים. נו זה בדיוק מה שאמרתי בביס הקודם. נכון, אולי בכל זאת סלט?
ותוך כדי הדיון הקיומי המרתק, סיימתי את כל פרוסת העוגה.
לא סתם עוגה, עוגת פרג. ואני בכלל לא אוהבת פרג.
עכשיו כבר הרגשתי ממש במצב רוח רע. לא היה לי כיף לאכול אותה, ובכל זאת סיימתי פרוסה די גדולה. ומה זה הפער הזה, בין הרצון להפסיק לאכול לבין המשך האכילה, ממתי אני לא מקשיבה לעצמי? מי מחליט פה אם לא אני?
חוסר השקט והעצב הפכו לכעס. מילא אם זאת הייתה עוגת שוקולד, או אפילו עוגת גבינה, אבל עוגת פרג, מכל העוגות בעולם! מה קורה כאן??
-------------------------------------------------------------------
על בטן מלאה בפרג וברגשות שליליים, התיישבתי על ספסל בשמש, עצמתי עיניים וניסיתי להבין. ואז פתאום הוא צץ שוב - העצב. עם כל דרמת העוגה ומשבר הפרג שכחתי ממנו. יותר נכון - אכלתי אותו. אכלתי את העצב והכרזתי עליו מלחמה - לא מתאים לי להרגיש אותך! אתה מבלבל אותי ואני לא יודעת מה לעשות איתך, וחוץ מזה כשאתה בא אני אף פעם לא יודעת מתי תלך, הרבה יותר "קל לעיכול" לכעוס על עצמי שאכלתי עוגה. ועוד עוגה לא כל כך טעימה. ועוד פרוסה שלמה. של פרג. פרג!
כעס!!!
או, מעולה, את כעס אני מכירה. הוא נותן לי אשליה של שליטה, אז אין לי איתו בעיה.
להרגיש כעס שאכלתי עוגה, זה הרבה יותר קל מלהרגיש עצב במלוא העוצמה.
האמת היא שמכל הרגשות בעולם, אני הכי לא אוהבת את עצב. וזה לא קל לי לא לאהוב את מה שאני מרגישה. יותר קל לא לאהוב את מה שאכלתי, ולכעוס שאכלתי עוגה.
אני לא אוהבת פרג, ולא אוהבת עצב, ולא אוהבת שאין לי שליטה. אז אכלתי פרוסת עוגת פרג שלמה. ואחריה העצב נצבע במלא נקודות פרג של כעס,
והוא כבר לא היה כל כך נורא. כי את כעס אני מכירה.
בסוף אותו היום חשבתי
מעניין מה הייתי אוכלת, אם לא הייתי כל כך מפחדת להרגיש עצובה.
