הזמן האסור
יש לי שעתיים ביום שבהן בא לי לאכול הכל.
זה קורה פעמיים בשבוע, ולא במקרה
זה באותם הימים בהם אני יוצאת לרוץ.
(למי שפספס, סיפרתי בעבר על כמה אני שונאת לרוץ ולמה בכל זאת הצטרפתי לקבוצת ריצה, אפשר לחזור אחורה בזמן ולקרוא על זה כאן: https://tinyurl.com/y3p4z7sk).
אל דאגה, אני עדיין רצה למרחקים קצרים (מאוד)
ואפילו עדיין קצת סובלת (לפעמים מאוד).
אבל לא על זה רציתי לספר לכם,
אלא על אותן שעתיים שלפני האימון,
שבהן אם אני חס וחלילה אוכלת
אז אחר כך הבטן שלי ממש מתנגדת
ומחזירה לי בבחילה הפגנתית בזמן הריצה
או במילים אחרות אני סובלת נורא.
לכן, בכל יום ראשון ושלישי משעה 18:30,
"אסור" לי לאכול.
פה זה מתחיל.
הזמן האסור הזה
(אותו זמן שקיים גם בדיאטות בהן מחליטים להימנע ממאכלים מסוימים או מאכילה בשעות מסויימות),
הוא קצת דופק לנו על הדלת של המוח,
ואומר:
בא לי לאכול!
אני רעב! (לא אתה לא, אכלנו לפני שעה זוכר?)
אני חייב לאכול במסעדה החדשה שפתחו ברחוב!
אני אזמין היום מנת פסטה ענקית כשנחזור מהאימון!
מה עם לאכול כבר עכשיו ולבטל את האימון הזה, תחיי קצת!
אינסוף פנטזיות קולינריות מתנקזות לשעתיים של זמן בו "אסור" לאכול, והמוח שלי מורד באיסור כמו אלפי מפגינים בכיכר רבין,
שאוחזים בידיהם שלטים וקוראים בצעקה:
"לא לא לא ניתן את החופש לרסן!".
אז רציתי לשתף אתכם שיש לי שעתיים ביום, פעמיים בשבוע,
בהם אני מרגישה מה שכנראה מרגיש כל אדם בדיאטה, כל היום.
ושאולי זה אומר שהמחשבה שאני אדם שמן כי אני לא מפסיק לחשוב על אוכל,
היא שגויה ביסודה.
אולי המחשבה הנכונה היא:
אני לא מפסיק לחשוב על אוכל כי אסרתי על עצמי לאכול את כל הדברים שאני רוצה ואוהב.
ואז אולי, רק אולי,
נסכים להפחית את האיסורים,
ולהקשיב לרעש המחשבות מתרחק,
ולשקט מתקרב.
ועכשיו, נותרו לי רק עוד 102 דקות עד לאימון הריצה,
שבהן "אסור" לי לאכול,
והמוח שלי נלחם במלא מאכלים ועוגות דימיוניות.
מניסיונכם, מה הייתם מייעצים לו כדי להרגיע את המחשבות?
